ניו יורק ללבד שלך
ניו יורק טובה מאוד ל"לבד" שלכם. זו המסקנה שהגעתי אליה בשבוע וקצת מאז שנחתנו בניו יורק.
היא לעולם לא תשעמם אתכם. תוכלו לשבת לבד בסטארבקס, להסתובב לבד במייסיס, לרוץ לבד בפארק, היי - אפילו לשתות לבד באיזה בר מפונפן של איזה מלון מפונפן באפר ווסט סייד - וזה יהיה לגמרי בסדר, ולגמרי מקובל. הרי זו עיר שמבוססת על לבד. כן, יש זוגות, ומשפחות, ילדים והמון כלבים. אבל המון המון אנשים שמסתובבים לבד.
הבעיה מתחילה ונגמרת בכך שבור ישראלים בבסיסנו, אנחנו אנשים של ביחד. אנחנו נלדים לביחד הזה של כל המשפחות היהודיות באשר הן. ומגיל ינקות אתה נמצא במעגל של ארוחות משפחתיות, וואטס אפ משפחתי, חברים, צופים,צבא, ביחד בלימודים, ובערך ביחד גם אחרי הלימודים.
אנחנו, כישראלים לא מכירים איך זה שכל חבר הולך ללמוד בעיר אחרת לגמרי, ואחרי זה עובדים בעיר אחרת לגמרי, ואולי גם לגור בעיר אחרת לגמרי מההורים.
וזו הבעיה.
אנחנו מורגלים לביחד.
מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, בסיטואציה זרה לחלוטין, רילוקיישן. ממש לא בעל כורחי. זה היה מהלך מחושב מראש, שדרש התכוננות נפשית מסיבית, לחצים שליליים וחיוביים, לקיחת אי אלו דברים בחשבון והמון המון מחשבות על העתיד.
והנה אני, בעיר שכלל לא זרה לי, בכל זאת פעם חמישית שלי בעיר המטורפת הזו, ובכל זאת הכל פתאום זר לי, הכל מרגיש אחרת. אתה מתחיל לחפש ברים שתאהב, בתי קפה קרובים הביתה שתוכל לשבת בהם, מסלול ריצה חדש, חברים חדשים, קבוצות בפייסבוק של ישראלים בניו יורק. וממש באותו זמן אתה חושב שאתה חייב לשמר על הקשרים שלך בישראל. כי זה חבריי הקרובים באמת.
אתמול, נתקלתי בכתבה במגזין של אתר וואלה, שדיבר על משקה ה"טובי", משקה שכנראה נתקלתם בו לאחרונה וגורם להיי מטורף (ככה אומרים). באחד הראיונות בכתבה, אושיית לילה מפורסמת אמרה שככל הנראה בישראל אנחנו חייבים את ההיי הגבוה הזה, הקיצוני, שהכל נהפך לקשה יותר, ומסריח יותר, ואף אחד לא מוכן להודות בזה, כי אנחנו באמת באמת אוהבים את המדינה הזו, ואת הביחד הזה, אז חייבים היי במינון גבוה יותר.
וכנראה זה באמת המצב.
ניתן לומר, שאני ובן זוגי שיחיה, רווקים עדיין, זאת אומרת ללא ילדים, לאל משכנתא, התגוררנו בדירה שכורה בצפון הישן של תל אביב. עם משכורות לא רעות ביחסים של הארץ. ועדיין בשכלול המצב העתיד של לקנות דירה בקרוב, להביא ילדים בקרוב עם כל מה שכרוך ברמת החיים הזו, יחד עם רצון לשמר את רמת החיים הנוכחית שלנו, בשלב הזה של החיי, חיינו בישראל היו נראים טיפה אפורים, משעממים, ועם יכולת להתקדם איטית במיוחד.
עקב רצון עז של בן זוגי לעשות שינוי בחיי והתקדמות אקדמית מבורכת, מצאנו את עצמנו במעוז הישראלים, בעיר ניו יורק.
אני לא יכולה להתלונן בכלל. מצבנו עדיין בסדר גמור. בן זוגי מתכונן לתחילת שנה האקדמית שלו באחת מהאוניברסיטאות הכי טובות שיש לעולם להציע. בשאיפה כמובן להתקדם לעבודות בארצות הברית , עבודות שאין בנמצא בישראל, לפחות לא בשכר עבודה הזה.
ועדיין, אני מבואסת שדברים כאלה לא יכולים להיות אצלנו, בארץ שלנו.
שאנשים מוכשרים, כמוהו, ויש לפחות עוד 4 זוגות ישראלים בבניין שלנו שאנחנו מכירים, שנמצאים במצב הקיים, רובם לומדים מנהל עסקים, כולם, לעניות דעתי, הולכים להרוויח משכורות עתק, ורובם יבנו פה את חייהם, נכון למספר שנים הקרובות.
אני מכירה במצב, אני מוקירה את המצב, ועדיין קשה לי שלא להתקשר לחברה ולהגיד, בואי לכוס יין, או בואי לקפה. אז עדיין לא נורא, כן?!, אנחנו כרגע בחופש מבלים, מסתובבים בעיר, מכירים אותה מחדש, מכירים מאכלים, בודקים מקומות, מבקרים משפחה, מוזיאונים בחינם, סרטים בסנטרל פארק...
אבל אין ספק שפה "הייאוש נעשה יותר נוח..."
אכן עולם אחר, לבד לגיטימי הרבה יותר...
השבמחקנתראה בקרוב